דלתיים סגורות

בית משפט לענייני משפחה בירושלים

 

16 אוגוסט 2011
תמ"ש 22158-97

כב' השופט מנחם הכהן

תובעת
ע"י ב"כ עו"ד גיתית נחליאל

נגד

נתבע
ע"י ב"כ עו"ד ורדה בן דוד

פסק דין

 

1. האם ניתן לתבוע בנזיקין קרוב משפחה של בן זוג המסרב ליתן את הגט לידי בן זוגו בגין ייעוץ, שידול וסיוע לסרבנות הגט?

2. זוהי השאלה המונחת בפני במסגרת התביעה דנן, בה עתרה התובעת לפיצוי נזיקי, בגין הנזקים שנגרמו לה לטענתה כתוצאה משידולו של הנתבע (גיסה), את אחיו (בעלה לשעבר), לסרב להעניק לה את גטה קרוב לעשר שנים מיום שהגישה נגדו את תביעתה לגירושין.

3. כאן המקום לומר, כי התביעה דנן, אשר הוגשה בפני ביום 12/7/07, הוגשה לכתחילה הן כנגד בעלה לשעבר של התובעת, והן כנגד גיסה- הנתבע;

אלא שבמהלך ניהול התביעה דנן, ומאחר וביום 17/2/08 ניתן על ידי בית הדין הרבני הגדול פסק דין המחייב את הבעל להעניק לידי התובעת את גטה, ולאחר שהגט ביניהם סודר, נמחקה התביעה הנזיקית כנגד הבעל, זאת לבקשת התובעת (ובהתאם להסכמת הצדדים כי התביעה הנזיקית שהוגשה כנגד הבעל בבית משפט זה, תועבר לדיון בפני בית הדין הרבני הגדול).

רקע עובדתי:

4. התובעת נישאה לאח הנתבע בשנת 1987, ומנישואיהם נולדו להם שני ילדים.

5. ביום 11/2/99 הוגשה על ידי התובעת תביעתה לגירושין בבית הדין הרבני האזורי בירושלים.

6. לאור מצבו הנפשי של בעלה לשעבר של התובעת (להלן ייקרא "החסוי" או "האח" או "הבעל"), מינה עבורו בית הדין הרבני הגדול ביום 5/6/06, את עו"ד גלעד קורינאלדי כאפוטרופוס לדין, על מנת שייצגו בהליך הגירושין.

7. עוד קודם למינוי זה, לקח על עצמו הנתבע שבפני- לייצג בפועל את אחיו, בפני בית הדין הרבני, ובפני בית המשפט לענייני משפחה, כפי שעולה מפורשות מכתב התביעה שהוגש על ידי הנתבע (תמ"ש 1990/06) ביום 24/1/06, למינוי אפוטרופוס קבוע לדין, לגוף ולרכוש אחיו החסוי (ראה בעיקר סעיפים 9 ו-10 לכתב התביעה).

8. ביום 3/7/07 מונתה על ידי אגודת "חן אפוטרופסות בע"מ", כאפוטרופוס לגוף ולרכוש של הנתבע 1 למשך שנה; וביום 16/6/08 מונתה על ידי עמותת ש.פ.ר כאופוטרופא לגופו ולרכושו של החסוי, מינוי קבע.

9. ביום 16/3/03 ניתן בבית הדין הרבני האיזורי פסק הדין, בהרכב של שלושה דיינים, ובו נקבע על ידי כל אחד משלושת הדיינים, כדלקמן:

עמדה 1: "ברור לביה"ד שהצדדים צריכים להתגרש וגם הבעל מוכן לכך, אך דורש לממש את זכויותיו הקניניות בדירה, והאשה דורשת שיתן לה זכויותיו הקניניות עבור הילדים, ובפרט לילד הפגוע, דרישה שהיא מוסרית, אך עדיין אינה יכולה להוות עילה לכפית גט.

לפיכך ביה"ד קובע שהצדדים יתגרשו זמ"ז בג"פ כדמו"י, והאשה תמשיך להתגורר בדירה עד שהילד הקטין יהיה בן 18, והדירה תמכר אז כפנויה ותמורתה תחולק בין הצדדים. המגורים של האשה והילדים בדירה תשמש כמזונות שהאב חייב לילדיו.

בשולי פסה"ד
ביה"ד פסק את אשר פסק ביחס לגירושין, והפסק אינו יכול לשמש כעילה לתביעת נזיקין שלא בביה"ד, שאל"כ יש חשש לכשרותו של הגט שיבוצע כאשר יבוצע בעקבות תביעת נזיקין".

עמדה 2: בי"ד פוסק:
א. הבעל אינו חייב ע"פ ההלכה לתת גט לאשתו.
ב. הבעל הנז' אינו חייב במזונות לילדים המשותפים ואי אפשר לגבות מזונות הילדים מן הדירה של הבעל 
ג.
ד.
ה. קובעים תאריך לחקירת שמות ולסידור הגט".

עמדה 3: "לאור העובדות כפי האמור בסיכומי חברינו שהן משקפות את המציאות לדעתי שאין מקום לחיוב בגט וכדומה עוד שהבעל אינו סרבן גט, אלא שהאבן הנגף שהאשה דורשת זכות מגורים בדירה המשותפת, ואילו הבעל מתנגד לכך במו"מ שניהלו הצדדים באמצעות ביה"ד. ביה"ד הציע שהאשה תשלם מחצית משווי שכ"ד להבעל עד שהדירה תמכר בהגיע הקטין לגיל 18, בשלב מסוים האשה הסכימה ואילו הבעל התנגד. לאור המציאות שלא ניתן בשנים הקרובות למכור הדירה, ואילו האפשרות ששניהם יתגוררו ב... ". (פסק הדין הינו קטוע וכך הסתיים).

 ניתן להתרשם, כי תביעתה של האישה לגירושין ולחיוב בעלה להעניק לה את גטה נדחתה, ונקבע כי לפי שעה לא ניתן לחייב הבעל להעניק לתובעת את גטה.

 10. על פסק דין זה הוגש מטעם התובעת ערעור לבית הדין רבני הגדול, אשר המשיך לנהל בין הצדדים משא ומתן בנוגע לתנאי הגט, מינה שמאי מומחה להערכת שווי דירת הצדדים, ואף מינה לחסוי אפוטרופוס לדין, כאמור, אשר הביא לשיפור בתנאי ההסכם המתגבש לטובת החסוי.

 11. החסוי עמד בסירובו להעניק לתובעת את גטה, וביום 17/2/08 הוציא תחת ידו בית הדין הרבני הגדול, פסק דין המחייב את החסוי להעניק לתובעת את גטה, ובו נקבע כדלהלן:

"תיק זה התארך יותר מן המידה שכן התיק נפתח בשנת תשס"ג. בתאריך י"ב באדר ב' תשס"ג 16/3/03 נתן ביה"ד פסק דין ובו קבע שאין עילה למקח טעות ואף אין עילה לכפית הגט. ואף שברור לביה"ד שהצדדים צריכים להתגרש עכ"ז לא קבעו חיוב. ואף רמזו בשולי פסה"ד שניתן להבין שהגיעו למסקנה זו מחשש שפסק דין כזה ישמש אמתלה לתביעת נזיקין כנראה בערכאה אחרת.

......

סלע המחלוקת, ישנה דירה שהבעל דורש מחצית שוויה. האשה נשארת עם הילדים שאחד מהם לוקה כילד אוטיסט. לבעל מונה אפוטרופוס בבית המשפט. וכן אפוטרופוס לדין שמונה ע"י בי"ד, כמו"כ אח של הבעל מעורב בכל ההליכים שמתנהלים.

...

לאחר העיון, הדבר פשוט שהבעל חייב לגרש ללא דיחוי מהטעמים להלן:

א. מאחר והבעל אובחן כחולה נפש מאושפז במחלקה סגורה ומקבל תרופות פסיכיאטריות, ואין אדם יכול לדור עם וכו'.

ב. הפירוד הממושך משנת 1999 שביניהם. גם הוא מהוה עילה לחייבו בגט, ובפרט שנראה לנו בבירור שאין עוד תקוה שישובו לחיות יחדיו.

ג. גם הבעל חפץ בגירושין, אלא שהוא מנוהל ע"י אחיו שמנהל אותו ביד רמה, ומתנהג כלפי אשת אחיו בעריצות ובאכזריות.

באשר לתביעת הרכוש לא ניתן לעכב מתן הגט בגין תביעת הרכוש, מאחר ואף הבעל אינו משלם את חובותיו בגין מזונות הילדים, וע"כ לא יכול לבא בטענה שיש להסדיר קודם את רכושו ואח"כ יתן את הגט.

וע"כ אנו פוסקים כי הבעל חייב לגרש את אשתו ללא דיחוי....". (הדגשות שלי-מ.ה.).

12. לאחר שניתן פסק דין זה, ומשהחסוי לא התייצב לדיון שנקבע לסידור הגט ליום 6/5/08, הוציא תחת ידו בית הדין הרבני הגדול פקודת מעצר להבטחת התייצבותו לדיון שנקבע לסידור הגט, והחסוי שהה במעצר (גם בתקופת אשפוזו באותם ימים) עד ליום 24/6/08, אז סודר הגט ביניהם.

טענות התובעת:

13. לשיטת התובעת, בפני בית המשפט הובאו ראיות רבות המעידות על כך שהנתבע "לקח חסות" על אחיו, התייצב יחד עמו, ולעיתים במקומו, לדיונים בבית הדין הרבני, שלט בחסוי, שידל והסית אותו שלא ליתן לה את גטה, תוך הצבת דרישות סחטניות מהתובעת, גם עבורו, ובמנותק מדרישות החסוי.

14. לטענתה, הסתת בעלה על ידי אחיו הנתבע, שלא לתת לה את גטה, וזאת משך שנים כה רבות, עולה כדי רשלנות. לדבריה, הנתבע שלט באחיו מבחינה נפשית, הטיל עליו אימתו, כאשר הדבר היה נתון לשליטתו; דהיינו- הוא יכול היה בכל עת להפסיק את ההסתה ולהביא לכך שאחיו יתן לה גט; תחת זאת, הסית את הבעל שלא להתייצב לדיונים בפני בית הדין, שלא לשתף פעולה עם האפוטרופוס לדין שבית הדין מינה לו, ושלא לתת לה את גטה, בכך התרשל האח כלפיה.

15. עוד טענה, כי הנתבע, שהינו גיסה, חב כלפיה חובת זהירות מושגית בשל "יחסי השכנות" הקיימים ביניהם, חובה שהינה מוגברת לאור היותם משתייכים לעדה האתיופית, שבה יש קרבה מוגברת בין בני המשפחות שמוצאם מהמשפחה הגרעינית.

16. לגרסתה, הנתבע לא נהג כאדם הסביר, כאשר מנע ממנה את קבלת גטה, ובכך התרשל כלפיה. על הנתבע היה לצפות את הנזק שנגרם לתובעת בשל סרבנות הגט. זאת, לאור ידיעתו כי היא ואחיו חיים בנפרד שנים רבות; לאור הבעת רצונה להתגרש מהחסוי, בפני בית הדין הרבני, ומחוצה לו; וגם על בסיס שיקולים חברתיים מוסריים, שמחייבים לראות בהסתת בני משפחה של בעלים לסרבנות גט כרשלנות.

17. לשיטתה, לשם גיבוש הרשלנות בגין סרבנות גט, אין צורך בפסק דין של בית הדין הרבני המחייב את הגט, ודי בכך שבן הזוג יודע על רצונו של בן הזוג האחר להתגרש ממנו ומונע זאת ממנו, "...מאחר שהרשלנות שעליה מדובר איננה פונקציה של חיובו של בית הדין למתן הגט, אלא פונקציה של סירובו של הבעל להיענות לבקשתה של האשה, ושל הנזק שנגרם לה בעקבות סירובו להיענות לה..." (תמ"ש 6743/02, שניתן על ידי כב' השופט גרינברגר). לדבריה, הנתבע ידע בבירור ממועד הגשת תביעת הגירושין על ידה ביום 12/2/99 על רצונה להתגרש מאחיו החסוי, ולא רק שהיה מעורב בהליכים אלה, אלא הוא שניהל אותם עבור אחיו. לפיכך עתרה לקבוע, כי הרשלנות החלה שנה מיום הגשת תביעתה לגירושין; למצער, טוענת היא כי העילה התגבשה בעת מתן פסק הדין של בית הדין האזורי מיום 16/3/03, אשר בו נקטו הדיינים בשלוש גישות שונות, ואחת מהן קבעה כי "הבעל אינו מחוייב ע"פ ההלכה לתת גט לאשתו", אך לשיטתה יש לדייק בלשון זו – הבעל אמנם אינו מחויב על פי ההלכה, אולם המלצה, מצווה, הוראה לגירושין, או כל לשון אחרת- מתקיימות כאן.

בהקשר זה מוסיפה וטוענת היא, כי מלשון סעיף א'1 לחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ"ה 1995), עולה, כי אפילו הצעה של בית הדין לבעל לגרש את אשתו, מספיקה להטיל על הבעל הסרבן צווי הגבלה, ואפילו בדרך של מאסר, לא כל שכן שבכוחה לגבש עילת רשלנות כלפי האישה אם הבעל מסרב לגרשה.

18. בכל הנוגע לטענת ההגנה המצויה בפי הנתבע, ולפיה מאחר והבעל לא היה כשיר להעניק הגט, לא היתה כאן ממילא סרבנות גט, טוענת התובעת כי לא נמצא לטענה זו כל בסיס ראייתי בעובדות המקרה, שהרי בית הדין מעולם לא קבע כי החסוי אינו כשיר להעניק לה את גטה, וברי כי לו היתה מתעוררת בפני בית הדין בעיה כזו, היה מתייחס אליה מפורשות, מה עוד שגם לאחר שנתן הבעל את הגט, לא הועלה כל ספק בנוגע לכשירותו.

19. לשיטת התובעת, הנתבע ואחיו-הסרבן, הינם מעוולים במשותף, שכן שניהם חבו חובת זהירות כלפי התובעת והפרו אותה, הם פעלו בצוותא למען מטרה אחת – סחיטה כספית של התובעת והתעללות בה, שניהם ביחד יצרו את הנזק שאינו ניתן לחלוקה ביניהם, ולפיכך התובעת זכאית לתבוע את מלוא נזקיה מהאח, בגין אחריותו הישירה מכוח עוולת הרשלנות שביצע כלפיה; לחילופין טענה בהשלמת סיכומיה, כי גם אם לא תתקבל טענתה

ולפיה האח עצמו הפר חובת זהירות כלפי התובעת, יש לראותו, כ"משדל" בהתאם להוראת סעיף 12 לפקודת הנזיקין.

20. התובעת מפנה בסיכומיה לתצהירה ולחקירתה, מהם ניתן ללמוד על נזקיה, עיקרם: עוגמת הנפש והפסד שעות וימי עבודה לאור הדיונים הרבים והליכי הגישור אליהם הגיעה בכל פעם "בתקווה לקבל את הגט המיוחל" תקווה שנכזבה; בושה, סבל, בדידות וצער; היעדר חיי אישות; היעדר תמיכה של גבר אוהב; והיעדר יכולת להביא ילדים, שהייתה קיימת לה לפני עשר שנים.

21. התובעת עותרת לפיצוי בגין נזק לא ממוני שנגרם לה (הגם שטענה גם לנזק ממוני), לרבות אבדן חירות, אבדן איכות חיים, פגיעה נפשית, פגיעה בכבוד, ופגיעה ביכולת להקים משפחה ולהביא ילדים לעולם, בסך של 3,000 ₪ לכל חודש בו נמנע הגט מאז 12/2/00 (שנה מיום הגשת התביעה לגירושין), ועד יום מתן הגט- 1/6/08; וכן בפיצויים עונשיים ו/או מוגברים בסך של 50,000 ₪ בגין מעשיו ומחדליו הזדוניים של האח.

טענות הנתבע:

22. הנתבע מכחיש מכל וכל כי הוא הסית את אחיו שלא ליתן גט לתובעת. לדבריו, הוא אולץ מכוח הנסיבות לסייע בידי אחיו, עליו נכפה מצד התובעת הליך גירושין מכוער. לדברי הנתבע, בשלב מסוים בהליך הגירושין הוא הפך להיות קלף מיקוח בידי התובעת, אשר העבירה אליו את אור הזרקורים כאילו הוא האשם בהשהיית הגט, זאת על אף שמעורבותו בהליך הגירושין נועדה לטובת אחיו הלוקה בנפשו, אשר התובעת ביקשה לנשלו מזכויותיו הרכושיות, ואשר נקבע לגביה בפסק הדין של בית הדין הרבני מיום 16/3/03 כי היא זו שמעכבת בהתנהגותה את הגט בשל תביעותיה הסחטניות. האפוטרופוס לדין אף יזם מצידו תשלום פיצוי לידיו, בשל מעורבותו הרבה לטובת אחיו. נוכח ניסיונה זה של התובעת לנשל את אחיו מכל זכויותיו בה, סירב אחיו ליתן לה את גטה מתוך חשש כי עם מתן הגט ישללו זכויותיו הרכושיות.

23. גם כאשר הסכימה התובעת לרכוש את חלקו של אחיו בדירה, ביקשה היא להעביר את חלקו זה בניכוי המשכנתא, על אף שמדובר במשכנתא שחלקה הארי הופך למענק לאחר 15 שנים. אם לא די בכך, המשכנתא ניתנה לצדדים ממשרד השיכון בתנאים מועדפים בריבית נמוכה ביותר, ובהצעתה לרכוש הדירה לא ניתן לכך ביטוי. רק לאחר שזעק את זעקת אחיו, ולאחר שב"כ פנתה לאפוטרופוס לדין שמונה לאח, ניתן ביטוי לאותו מענק, אולם אז חוות הדעת השמאית לא היתה עוד רלוונטית ולא שיקפה את מחיר הדירה האמיתי.

כך מצא עצמו הנתבע נאלץ לזעוק זעקת אחיו למשפט צודק והוגן על מנת שיוכל לקבל את חלקו בצורה הוגנת וצודקת ומבלי שיקופחו זכויותיו. בצר לו ולאחר שגם ב"כ האח לא הצליח לייצג נאמנה את עמדותיו, מצא עצמו הנתבע מעורב בעל כורחו בהליך הגירושין של אחיו, מעורבות לה הסכימה התובעת באמצעות מי שייצגה אז, טו"ר שרה מרקוביץ, בדיון מיום 17/2/04.

24. לאחר החלפת ייצוגה של התובעת החלה היא להשתמש בנתבע כאמצעי להשגת הגט, כשהיא טופלת עליו עלילת שווא כאילו הוא האחראי למצבה. הרי גם לאחר שהגישה התובעת תביעתה לפיצויים כנגד אחיו, וגם לאחר שנתן בית הדין הרבני הגדול פסק דין המחייבו ליתן לה את גטה, לא התייצב אחיו לדיון, ורק לאחר שנעצר והובטחה התייצבותו, סודר הגט בין הצדדים. הערת בית הדין בפסק דינו מיום 17/2/08 לגבי מעורבותו בהליך הגירושין אינה אלא תוצאה של טעות והטעייה מצד ב"כ התובעת והאפוטרופוס לדין, אשר ביקשו שניהם להביא בכל דרך לסידור הגט בניגוד גמור תוך פגיעה קשה באינטרסים של אחיו.

25. עוד טען הנתבע כי לו אכן נכונה טענת התובעת לפיה אחיו סרבן גט, מדוע לא חייב בית הדין הרבני את הבעל במתן גט אלא רק לאחר שמונה שנים?! אין זאת אלא שבית הדין עצמו חש במהלך השנים חובה להגן על אחיו המוגבל מפני דרישותיה הסחטניות של התובעת ולפיכך לא כפה עליו לתת את הגט.

26. לשיטתו, מצבו הנפשי של אחיו, שהחריף עם התמשכות ההליכים, הוא שמנע כל הסכם וסידור הגט. כל הגורמים שמונו בסכסוך זה במטרה לסייע בידי האח לא הצליחו לשתף פעולה עמו, והאשמתו בתביעה דנן אינה אלא ניסיון נואש תוך סימונו כמטרה רכה לקבלת פיצויים.

27. עוד טען הוא, כי אין זה ראוי כי פועלו של אח המסייע לאחיו בהליך גירושין, ובייחוד בנסיבות דנן לאור מגבלותיו של האח, שעה שחש כי כל הגורמים המעורבים אינם פועלים לטובת שמירת האינטרסים של אחיו, תהווה עילה לתביעת נזיקין. הנתבע הקשה ושאל האם עצם ניהול מו"מ בתום לב בניסיון אמיתי להגיע להסכם גירושין כולל עולה כדי הסתה ומהווה עוולה נזיקית?

28. בנוסף גרס, כי לא היתה לו כל יכולת השפעה על אחיו וכראיה לכך טען, כי לא היתה לו השפעה על אחיו ליטול טיפול תרופתי שנדרש להצלת חייו. כמו כן, ספק אם ניתן לראות בהתנהגותו של אחיו, שהיה מרבית הזמן חסר כל יכולת להבחין בין טוב לרע, כגורם שהביא לעגינותה של האישה.

29. גם לו ייקבע כי התנהגותו עולה כדי הסתה, דבר המוכחש על ידו מכל וכל, טען הנתבע, כי על מנת להטיל עליו אחריות בגין עוולת הרשלנות, על התובעת היה להוכיח התקיימות יסודות העוולה, דבר שלא הוכח על ידה. לעניין חובת הזהירות טען הוא, כי בעוד שחובת הזהירות של בעל כלפי אשתו נגזרת מטיב היחסים המיוחד ביניהם, הרי שלא ניתן להשליך מיחסים אלה על בני משפחה של מי מבני הזוג, בייחוד בנסיבות דנן, בהן מדובר בקרובי משפחה אשר מעולם לא שררו ביניהם "יחסי קרבה והדדיות האמורים להיות בין בני משפחה" כפי שנטען בכתב התביעה.

גם לו קיימת חובת זהירות של הנתבע כלפי התובעת, חובה זו לא הופרה. בהקשר זה טען הנתבע כי לו היה הבעל כשיר ליתן הגט, סביר להניח כי לא היתה השפעתו של מאן דהוא מונעת זאת ממנו. דא עקא, וככל הנראה ממילא לא היה הבעל כשיר ליתן גט, ובמקרה זה השפעה מצד מאן דהוא לא תעלה ולא תוריד. בכל מקרה, מעורבותו בהליך הגירושין של אחיו, החלה רק לאחר מספר שנים ממועד הגשת התביעה לגירושין, וכבר בכתב הגנתו של אחיו הביע חד משמעית את עמדתו והציב תנאים בתמורה לגט, וברור כי עמדה זו גיבש אחיו על דעת עצמו וללא כל סיוע או השפעה כלשהי מצד הנתבע.

30. עוד טוען הנתבע, לאשמה התורם של התובעת בעיכוב הגט "לאור התנהגותה הנקמנית והחמדנית....אשר כללה הרחקת הבעל מהבית, הכפשת שמו בציבור, מניעת כל קשר בינו לבין ילדיו, גזילת כספי פיצויים שקיבל מהמל"ל ועיקול מלוא דמי קצבת הנכות באופן שהביאו לחרפת רעב, השתוללותה בדיונים..." (סעיף 130 לסיכומי הנתבע). בהקשר זה טוען הנתבע כי אף בית הדין עצמו התרשם כי התובעת היא שמעכבת את הגט בהתנהגותה, כאשר קבע בפסק הדין מיום 16/3/06 כי "הבעל מסכים לגירושין אך מבקש מימוש חלקו בדירה, והאישה מתנגדת למכירת הדירה ודורשת חיוב בגט והעברת הדירה לבעלותה ולפחות למגוריה עם הקטינים".

31. לשיטתו, הואיל ותביעת הנזיקין כנגד אחיו מתנהלת בפני בית הדין הרבני תוכל התובעת להעלות כל תביעותיה ונזקיה כנגד הבעל ככל שיוכרע כי הוא אכן היה סרבן גט. כל עוד לא הוכח כי הבעל סרבן גט ממילא לא ניתן להוכיח כי הנתבע הסית את הבעל לסרב ליתן גט.

32. לאור העובדה כי התובעת לא הוכיחה את אחריותו של הבעל וממילא גם לא את אחריותו שלו, לא הוכחו נזקיה ויש לשיטתו לדחות התביעה דנן.

דיון והכרעה:

33. לאחר ששקלתי טענות הצדדים, הראיות שבפני, אני סבור כי בנסיבות המקרה דנן, ניתן להסתפק בהוראת סעיף 12 לפקודת הנזיקין, כמקור להטלת חיוב אישי על הנתבע, וזאת

מבלי להיזקק לשאלה האם הוא התרשל כלפי התובעת באופן ישיר. (הגם שייתכן עד מאוד כי הנסיבות דנן אכן מאפשרות ייחוס של עוולת הרשלנות לנתבע באופן עצמאי כלפי התובעת).

המסגרת המשפטית – סעיף 12 לפקודת הנזיקין:

34. סעיף 12 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] הקובע את אחריותו של משתף ומשדל לביצוע עוולה, מורה כדלקמן:

"לענין פקודה זו, המשתף עצמו, מסייע, מייעץ או מפתה למעשה או למחדל, שנעשו או שעומדים להיעשות על ידי זולתו, או מצווה, מרשה או מאשרר אותם, יהא חב עליהם".

על ההיגיון העומד ביסוד הוראה זו,עמד כבוד השופט ברק בספר דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית (בעריכת ג' טדסקי, מהדורה שנייה, תשל"ז), בעמ' 436:

"ההצדקה לאחריות בסוג המקרים האחרון היא בכך שפלוני, שביצע בעצמו עוולה, עשה זאת כידו הארוכה של אלמוני; ועל כן רואה המשפט גם באלמוני כמבצע נוסף של העוולה... כמו כן ניתן להצדיק את אחריותו של אדם שנתן עזרה לביצוע מעשה נזיקין או יעץ לבצעו".

35. אחריותו של המשדל, למעשה אינה אחריות ישירה, וגם לא אחריות שילוחית, "אלא היא אחריות מעורבת", על פיה פעולת המשדל, יחד עם פעולותיו של האדם אליו מיוחסות אותן הפעולות, יוצרות מעשה אסור. הדין מייחס במקרה כזה לאדם (המשדל), את מעשיהם ומחדליהם של אנשים אחרים (המשודלים). (ראה : ע"א 337/81 בוסקילה נ' מדינת ישראל, פ"ד לח(3) 337, 349-350).

36. וזאת יש להדגיש, כי המשדל יימצא אחראי בנזיקין להוראותיו האסורות (המשדלות-מ.ה.) גם אם המשודל עצמו אינו אחראי (ראה ספרו של ברק הנ"ל, בעמ' 439).

37. סעיף 12 מרחיב אפוא את היקף החייבים באחריות הנזיקית, ועל אף שיישומו במשפט הישראלי הוא, ככלל, מצומצם יחסית, ניתן לעשות בו שימוש זהיר ולהטיל אחריות ישירה על המשדל במקרים המתאימים לכך (ע"א 407/89 צוק אור בע"מ נ' קאר סקיוריטי בע"מ, תק-על 94(3) 2008, 2029; ע"א 313/08 נשאשיבי נ' רינראוי, תק-על 2010(3) 1563, 1581; ע"א 5977/07 האוניברסיטה העברית בירושלים נ' בית שוקן להוצאת ספרים בע"מ (לא פורסם), ניתן ביום 20/06/2011, ראה פסקה 21 לפסק הדין); ובכפוף לתנאים המצטברים שנקבעו בפסיקה לתחולתו (ע"א 6871/99 רינת נ' רום, תק-על 2002(2) 214, 218; וכן דברי פרופ' ברק בספרו הנ"ל בעמ' 438-439), ולפיהם נדרש, כי:

א. תרומתו, או השתתפותו של המשדל תהיינה בביצוע מעשה של עוולה, ולא בביצוע בלתי נאות של מעשה מותר.

ב. יסוד נפשי של מודעות - "אדם המשתף עצמו בהרפתקה, אשר הביאה בסופו של דבר לנזק, יחוב כשותף למעשה הנזיקין, אם בהצטרפו למבצע המעשה ידע לקראת מה הוא הולך" (ראה ע"א 6871/99, שם; וכן ע"א 269/82 כרמי נ' הילמן, פ"ד מא(4) 1 , 6-7).; או של כוונה מצד המשדל, לכך שהמשודל יבצע עוולה, או יבצע מעשה שהעוולה היא תוצאה טבעית שלו.

ג. קיומו של קשר סיבתי בין פעולת השידול הסיוע והייעוץ לבין העוולה שבוצעה.

38. טרם אפנה לבחינת התקיימותם של תנאים אלה בנסיבות שבפני, אדרש תחילה להכריע בשאלות כדלהלן:

א. שאלת סרבנותו של בעלה לשעבר של התובעת בין היתר, לאור היותו חסוי, ובשל העברת התביעה הנזיקית כנגדו לבית הדין הרבני;

ב. אופייה של התערבות הנתבע בהליך הגירושין של אחיו, האם הינה בגדר תמיכה וסיוע גרידא; או שמא עולה היא כדי שידול והסתה אסורים של אחיו לסרב להעניק את הגט לידי התובעת.

סרבנות מצד הבעל:

39. לית מאן דפליג, כי לא תיתכן תביעה כנגד מסייע משדל או מייעץ לסרבנות גט, ללא קיומה של עוולה מצד המשודל- הוא הבעל סרבן הגט- עצמו.

40. תחילה יודגש, כי במקרה דנן אמנם מינה בית משפט זה אפוטרופוס לגופו ולרכושו של הבעל, ובית הדין הרבני הגדול אף מינה עבורו אפוטרופוס לדין; ברם, לכך אין כל השלכה לעניין כשרותו המשפטית של הבעל החסוי, שמעולם לא הוכרז כפסול דין, חויב על ידי בית הדין הרבני הגדול ליתן את הגט לידי אשתו-התובעת, ואף נשלח לכלא בשל סרבנותו.

41. חזקת כשרותו המשפטית של החסוי במקרה שבפני, אשר עומדת לו מכוח הוראת סעיף 2 לחוק הכשרות המשפטית, לא נסתרה מעצם מינוי אפוטרופוס לחסוי, מאחר ואין כל חפיפה בין מינוי אפוטרופוס מכוח סעיף 33(4) לחוק הכשרות, לבין קביעת סטאטוס של אדם כפסול דין על פי סעיף 8 לחוק. פסלות דין היא רק אחד המקרים בהם ניתן למנות לאדם אפוטרופוס. ודוק: העובדה שהחסוי "אינו יכול...לדאוג לענייניו" (בהתאם לסעיף 33(4) לחוק) היא אשר תביא למינוי אפוטרופוס "...ברם, אין בכך כשלעצמו להביא למסקנה ולקביעה המשפטית שיש לבטל כליל את כוחו של החסוי לנקוט בפעולות בעלות משמעות משפטית, שזו משמעות הקביעה שבן אדם הינו פסול דין" (ת"ע (י-ם) 40080/04 עזבון המנוחה ב. ה. ז"ל נ' א. כ. ואח', תק-מש 2008(2), 471). על כן, אין בעצם מינוי אפוטרופוס לפי הוראות חוק הכשרות המשפטית, כדי לפגוע בכשירותו של החסוי.

ראה לעניין זה גם דברי כבוד השופט נ' הנדל, ברע"א 6397/04 מוסא אחמד חסין מוסא אלעבסי נ' עמותת א.ל.ע.ד. אל עיר דוד, תק-על 2009(4) 3338 , 3342, ולפיהם:

"האדם שמונה לו אפוטרופוס זקוק לעזרה. ואולם, ייתכן מצב, שאינו נדיר בהכרח, בו יכולתו הקוגניטיבית של זה תעלה על זו של האדם הממוצע. תיתכנּה כמובן גם אפשרויות אחרות. כל עוד החוק לא נקט בצעד הדרסטי של הכרזתו כפסול דין - אין כל זכות ליטול ממנו את כשרותו המשפטית. ... תוצאתה של שלילת ההכרה ביכולתו לפעול היא פגיעה בכבודו ובאוטונומיה שלו. ואכן, "הכשרות המשפטית היא ללא ספק זכות יסודית ביותר של אדם הקשורה לכבודו. נמצא כי שלילת כשרותו של אדם או הגבלתה צריכה להתפרש כפגיעה בכבודו, ובמובן מסוים - אף בחירותו. התוצאה היא כי מעשה חקיקה הבא להגביל את הכשרות המשפטית חייב לעמוד במבחנים של חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו" .... מצבי הביניים למיניהם בשדה האנושי דורשים רגישות וחסד, אך גם כבוד והכרה ראויה במורכבויות האפשרויות כל עוד לא מדובר בפסול דין".

42. בדרך אגב אציין בהקשר זה, כי הכרזה על אדם כפסול דין הינה קונסטיטוטיבית, ולפיכך, גם אם ביום מן הימים יוכרז החסוי כפסול דין, לא תהיה לכך כל תחולה רטרואקטיבית, ולא יהיה בכך לגרוע מכשרותו המשפטית בתקופה שקדמה להכרזתו ככזה. יתרה מזאת, גם במקרה בו התקיימו התנאים להכרזה על אדם כפסול דין בשעה שביצע פעולות כלשהן טרם הוכרז כפסול דין, כל פעולותיו הקודמות תקפות (ראה: רע"א 4428/10 פלוני נ' קצין התגמולים, תק-על 2011(1) 974 , 977).

43. חזקת כשרותו המשפטית של החסוי במקרה שבפני לא רק שלא נסתרה, אלא אף חוזקה על ידי חיובו במתן הגט, ומעשה הגירושין.

44. כאן המקום להתייחס גם לטענת הנתבע, ולפיה מאחר והתביעה הנזיקית כנגד אח הנתבע, הועברה לפתחו של בית הדין הרבני הגדול, וכל עוד לא הוכרעה שם, ממילא לא ניתן לקבל התביעה שהוגשה כנגדו (ככל שתוכח על ידי התובעת), שכן כל עוד לא הוכח שהבעל אכן היה סרבן גט, ממילא לא ניתן להוכיח כי הנתבע הסיתו לביצוע עוולה של סרבנות גט.

45. בהקשר זה אני סבור, כי אין כל מניעה להידרש ולהכריע בשאלה העובדתית בדבר סרבנותו של הבעל (החסוי) ליתן גט, במסגרת התביעה דנן- כנגד מי שנטען להיות המשדל

(מבלי שיהיה בכך משום מעשה בית דין בתביעה הנזיקית כנגד החסוי), אשר יכול ויימצא אחראי בנזיקין להוראותיו האסורות גם אם המשודל איננו נתבע בבית משפט זה; כאשר הוא (המשדל) והחסוי (המשודל), הינם בגדר מעוולים יחד, אשר ניתנים להיתבע ביחד ולחוד בגין עוולה שביצעו במשותף.

השאלה העובדתית בדבר סרבנותו של החסוי הינה שאלה הכרחית לצורך בירור התביעה דנן כנגד המשדל, וניתן להכריע בה במסגרת התביעה דנן.

46. למעלה מן הצורך אומר, כי תקנה 27 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 , קובעת מפורשות, כי:

"לא תיפגע תובענה בשל כך בלבד שבעלי דין צורפו בה שלא כדין או שלא צורפו, אלא רשאי בית המשפט או הרשם לדון בעניין ככל שהוא נוגע לבעלי הדין שלפניו למעשה, ומותר ליתן פסק דין, ללא תיקונים, לטובת מקצתם של התובעים שנמצאו זכאים לסעד ולפי זכותם, או כנגד מקצתם של הנתבעים שנמצאו חבים ולפי חבותם".

בהתאם לתקנה זו, אי צירוף של בעלי דין לא יפגע בתביעה ולא יכשילה, ולבית המשפט נתון שיקול דעת "לדון בעניין ככל שהוא נוגע לבעלי הדין שלפניו למעשה". כאשר התובע הגיש תביעתו כנגד אחד משני אנשים שהתחייבו בפניו ביחד, או במאוחד, הואיל וסך הפיצוי מגיע לתובע אף מהנתבע לבדו, רשאי בית המשפט מכוח תקנה 27 לעיל להיזקק לתביעה בלא שיצרף את החייב השני. (ראה דברי השופט י' זוסמן בספרו סדרי הדין האזרחי (מהדורה חמישית, 1988), בעמ' 178).

דברים אלה נכונים גם לעניינינו אנו. זאת בייחוד, לאור העובדה כי במקרה שבפני, עם מחיקת התביעה כנגד החסוי בהתאם לבקשת התובעת עצמה, לא העלה הנתבע טענת סף זו, והעובדה כי העלה טענתו זו לראשונה בסיכומיו עומדת לו לרועץ.

מעבר לכך, ובדרך אגב אומר בהקשר זה, כי עם כל הכבוד, לא ברור כלל ועיקר מהיכן רכש לעצמו בית הדין הרבני סמכות לדון בתביעה אזרחית לפיצוי נזיקי בגין סרבנות גט מכוחה של עוולת הרשלנות (ובהמשך לכך, גם לא ברור מאין תשאב לה החלטה שתצא תחת ידו של בית הדין בתביעה מעין זו את תוקפה המשפטי).

47. לאור כל האמור, אין בידי לדחות התביעה דנן רק מטעם זה, ואפנה לבחינת השאלה העובדתית המקדמית בדבר סרבנותו של הבעל החסוי.

48. בעניין זה אין לי ספק כי החסוי עיגן את התובעת שנים ארוכות, ובסירובו להעניק לה את הגט גרם לה לנזקים רגשיים להם טענה, אשר טבועים בעצם סירוב החסוי להעניק לה את גטה.

49. על כך ניתן ללמוד בראש ובראשונה מאקדמת המילין של בית הדין הרבני בפסק דינו המחייב את החסוי להעניק לידי התובעת את גטה, מיום 17/2/08 ולפיה:

"תיק זה התארך יותר מן המידה שכן התיק נפתח בשנת תשס"ג. (ליתר דיוק בשנת 1999- מ.ה.) בתאריך י"ב באדר ב' תשס"ג 16/3/03 נתן ביה"ד פסק דין ובו קבע שאין עילה למקח טעות ואף אין עילה לכפית הגט. ואף שברור לביה"ד שהצדדים צריכים להתגרש עכ"ז לא קבעו חיוב. ואף רמזו בשולי פסה"ד שניתן להבין שהגיעו למסקנה זו מחשש שפסק דין כזה ישמש אמתלה לתביעת נזיקין כנראה בערכאה אחרת...".

הגם שבית הדין הרבני הגדול קבע בהמשך פסק הדין, כי הבעל (החסוי), רצה להתגרש, הוא המשיך וקבע כי החסוי עמד בסירובו להעניק את הגט, וזאת לאור העובדה כי היה "...מנוהל ע"י אחיו שמנהל אותו ביד רמה...".

ואכן, בפסק דינו של בית הדין הרבני האזורי מיום 16/3/03 קבע אחד הדיינים מפורשות כי :

"בתיק שלפנינו ניסה ביה"ד עקב הבעיה של הדירה לפתור הבעיה במספר פתרונות "יצירתיים"....אולם הבעל דוחה כל פתרון והוא רוצה מכירה בעין של הדירה וחלוקה בעין והאשה מתנגדת לכך. ביה"ד ג"כ אינו רואה שהפתרון של מכירת הדירה עכשיו הנו הפתרון הראוי, כאמור, עקב ההפסד שיגרם לשניהם, ואף שהבעל הגיש תביעה לפירוק שותפות בביהמ"ש נראה לביה"ד שעקב "מגבלותיו" של הבעל בהבנת הדברים לא יהיה זה מן הדין ומן הצדק לעזור לבעל "המוגבל" לזרוק כספו ל"ים"...".

50. אם לא די בכך ללמוד על היותה של התובעת שבפני מסורבת גט, אפנה בזאת לפרוטוקול הדיון שהתקיים בבית הדין הרבני האזורי ביום 1/11/01, ובו טענה בפני בית הדין ב"כ התובעת כי הוגשה על ידי הבעל תביעה לפירוק שיתוף לבית המשפט, ועל אף התנגדות האישה, בית המשפט קבע, כי הסמכות לדון ולהכריע בתביעה לפירוק שיתוף נתונה לו, ולפיכך ביקשה את בית הדין לקבוע דיון להוכחות לחייב את הבעל בגירושין.

הנתבע שהתייצב לדיון זה (כנראה במקום הבעל) הצהיר לפרוטוקול, כי "הוא יתגרש בתנאים על הדירה", ולאחר דבריו אלה נרשם מפורשות לפרוטוקול כי "ביה"ד מסביר לו מספר פעמים באריכות שענין הדירה עבר לערכאה אחרת ובביה"ד נשאר ענין הגירושין בלבד". (הדגשה שלי- מ.ה.).

51. לאחר דברים מפורשים אלה של בית הדין (שנאמרו אמנם לאחיו של החסוי, אך כמי ש"ניהלו ביד רמה", ברי כי החסוי ידע עליהם), המשיך החסוי לסרב להעניק לידי התובעת את גטה ולהתנותו בתנאים רכושיים, על אף שהדברים אמורים היו להתברר במסגרת התביעה הרכושית שהוא עצמו הגיש לבית המשפט (כך לדברי ב"כ האישה באותו דיון) , וכך גם הובהר לו על ידי בית הדין- אין זאת אלא סרבנות גט לשמה!

52. בהקשר זה, אני דוחה מכל וכל טענות הנתבע ולפיהן לו בית הדין הרבני אכן היה משוכנע כי החסוי הינו סרבן גט, היה מוציא תחת ידיו עוד קודם פסק דין המחייבו להעניק את הגט, אולם גם בית הדין חש כי עליו להגן על זכויותיו הרכושיות של החסוי ולפיכך לא פעל לחייבו במתן הגט.

למתן פסק דין המחייב במתן הגט אין כל רלוונטיות לעניין קביעת רשלנותו של בן הזוג הסרבן. כפי שקבע חברי כבוד השופט גרינברגר בפסק דינו שניתן בתמ"ש (משפחה יר') 6743/02 כ' נ' כ', תק-מש 2008(3) 96 , 105:

"...הרשלנות שעליה מדובר איננה פונקציה של חיובו של בית הדין למתן הגט, אלא פונקציה של סירובו של הבעל להיענות לבקשתה של האשה, ושל הנזק שנגרם לה בעקבות סירובו להיענות לה. במה שונה הנזק שנגרם לאישה לפני החיוב של בית הדין בהשוואה לנזק שנגרם לה לאחר מכן? הצער הרב, הבושה, הפגיעה בכבודה וכל יתר ראשי הנזק הכלולים בעוולת הרשלנות הינם פועל יוצא של הסירוב שבינו לבינה ולא הסירוב שבינו לבין בית הדין; כך שמועד חיוב הגט כלל אינו רלוונטי בהתייחסות לעוולת הרשלנות. הצפיות שייגרם נזק עקב סירובו להיענות לבקשתה של האישה הינו פועל יוצא של עצם הסירוב ולא של החלטה או פסק דין של ערכאה כלשהי.....אם דורשת האישה מבעלה שייתן לה גט, הרי שבכוחו של הבעל להסכים לדרישה זו גם אם אין עילות הלכתיות אשר על פיהן היה בית הדין מחייבו לתת את הגט. ואם הבעל מסיבותיו הוא מסרב לתת את הסכמתו, עצם סירוב זה - אשר בגינו, ורק בגינו לא מתבצעים הגירושין כבקשת האישה - הינו התנהגות אשר עלולה להוות רשלנות, על כל המשתמע מכך, אם צפוי כי בסירובו הנ"ל ייגרם נזק לאישה. על כן אין כל משמעות להצהרת הנתבע, אשר הוא משמיע בכל הזדמנות ואשר משמש לו כאצטלא של צדקנות בטיעוניו בפניי, כי יהיה מוכן לציית לכל הוראה של בית הדין, וכי על כן אין כלל לכנותו "סרבן גט". וכי מי זה אשר מונע ממנו מלהסכים מרצונו החופשי מלתת גט לאשתו, גם אם אין הוראה כזו מטעם בית הדין?! אי לכך, בבוא בית המשפט לבדוק את זכותה של האישה לפיצויים בגין עוולת הרשלנות, אין מקום לבדיקה האם חויב הבעל בגט או לא חויב, אלא, האם אכן סירב לבקשת האישה, האם סירובו היה מוצדק, והאם היה צפוי שסירובו יגרום נזק. על כן, גם במקרים שאין חיוב גט כלל, ניתן יהיה למצוא שהאישה זכאית לפיצוי עבור הנזק שנגרם לה מרשלנות הבעל מעצם סירובו לתת לה את הגט המיוחל".

 53. המועד בו הסביר בית הדין הרבני האזורי לחסוי (באמצעות הנתבע) כי כל שנותר בפניו לדון היא תביעת הגירושין של התובעת, והתביעה הרכושית עתידה להתברר בפני בית המשפט, הוא יום 1/11/01, הוא המועד אשר אני סבור כי ממנו ואילך, סירובו של החסוי להעניק לתובעת את גטה עולה כדי עוולה נזיקית של רשלנות; באשר ממועד זה היה על החסוי לצפות בתור בעלה של התובעת, ולאור טיב היחסים ביניהם, כי סירובו להעניק לה גט יגרום לה לנזקים הטבועים בעצם הסירוב, כגון : סבל, השפלה, פגיעה באוטונומיה, בדידות וכדומה. לאחר מועד זה, סירובו של הבעל להעניק לידי התובעת את גטה היה אמצעי טקטי שנועד להשגת יתרונות כלכליים.

 54. משקבעתי כי החסוי התרשל כלפי התובעת כאשר עיגנה, וזאת כאמצעי טקטי שנועד להפיק לו הישגים כלכליים במסגרת פירוק הנישואין, אפנה לבחון חלקו של הנתבע בביצוע עוולה זו כלפי התובעת.

 תמיכה וסיוע או הסתה ושידול?

 55. נדמה, כי קו גבול דק עובר בין מצב בו קרובי המשפחה תומכים ומסייעים לבן משפחה בתהליך הגירושין עמו הוא מתמודד, לבין מצב בו תמיכה זו, או סיוע זה, הופכים למעורבות בלתי לגיטימית שיכולה לעלות כדי שידול והסתה, בגינם יימצאו הקרובים אחראים בנזיקין.

 56. לא תמיד יהיה לבית המשפט קל להכריע במצבים אלה, ולא תמיד הדברים יהיו כה ברורים ונהירים.

ניתן לחשוב על מספר שיקולים, שיוכלו לסייע בידי בית המשפט, בבואו להכריע בשאלה זו, וביניהם:

תדירות ההשפעה- האם מדובר בסיוע חד פעמי, שמא מדובר בסיוע המתפרש על פני זמן רב, ואולי למשך התהליך כולו (שיכול להימשך כפי שאנו רואים- גם שנים).

אופייה של ההשפעה– האם מדובר בשיחת תמיכה בסלון הבית; התלוות לבן המשפחה לדיונים משפטיים; או שמא ייצוג בפועל בדיונים משפטיים, או במסגרת משא ומתן בעניין הגירושין.

יחסי הכוחות בין אותו בן משפחה שמתגרש לבין בני משפחתו- האם נתון לשליטתם, אם לאו; שיקול המתקשר גם למצבו הנפשי של אותו בן משפחה מתגרש, שעשוי להביא למצב בו הוא נשלט ומוסת על ידי קרוביו, לאור אישיותו החלשה; ועשוי להיות לו קשר

 גם לעדה, או למוצא של המשפחה, או להיותה של המשפחה סגורה ומסורתית, נתונים שעשויים להשליך על מידת ההשפעה או השליטה של בני המשפחה המורחבת על בן הזוג המתגרש.

 לעניין זה אני מפנה גם, לדבריו המלומדים של ד"ר בני שמואלי, שנאמרו בפרק בנושא "הניתן לתבוע את קרובי הסרבן וחבריו בגין ייעוץ, שידול וסיוע לסרבנות?", מתוך ספר המצוי בכתיבה: תביעות נזיקין בגין סרבנות גט: בין דיני הנזיקין לדיוני משפחה אזרחיים ודתיים.

 57. רשימה זו אינה סגורה, ויש להניח כי לאור ההתפתחות המשפטית הניכרת, בכל הנוגע להגשת תביעות נזיקין בין בני משפחה בכלל,ובנושא סרבנות גט בפרט, היא תתפתח ותעוצב לאור המקרים הספציפיים שיגיעו לדיון ולהכרעה בפני הערכאות המשפטיות.

 58. במקרה דנן, לאור בחינת שיקולים אלה, ועל סמך הראיות שבפני, אין בידי לקבל טענות הנתבע כי כל מעורבותו בהליך הגירושין של אחיו, הסתכמה בסיוע רגשי ומתן כתף תומכת גרידא באחיו- אשר היה זקוק לתמיכה זו לאור הליך הגירושין הקשה עמו התמודד, בייחוד לאור מצבו הנפשי.

 מהראיות והעדויות המצויות בתיק, אני משוכנע כי הנתבע סייע, ייעץ ושידל את אחיו, באופן פעיל ובוטה, לסרב להעניק הגט לידי התובעת, תוך התניית הגט בתנאים רכושיים סחטניים, בבחינת שידול והסתה לסרבנות אשר נופלים לגדרי סעיף 12 לפקודת הנזיקין.

 59. הדבר נלמד בראש ובראשונה מהדברים המפורשים האמורים לעניין זה, בפסק דינו של בית הדין הרבני מיום 17/2/08, ולפיהם:

"...גם הבעל חפץ בגירושין, אלא שהוא מנוהל ע"י אחיו שמנהל אותו ביד רמה, ומתנהג כלפי אשת אחיו בעריצות ובאכזריות".

 60. וכן, ממידת מעורבותו של הנתבע בהליך הגירושין, שהתפרשה באופן גלוי על פני כל השנים, החל מהגשת התביעה לגירושין כנגד אחיו (בשנת 1999), ועד להגשת התביעה הנזיקית כנגדו (בשנת 2007); ומאופייה של מעורבות זו, שהתבטאה בייצוגו של האח בפועל בדיונים שהתקיימו בבית הדין הרבני, לעיתים אף במקומו של האח, וכן בניהול משא ומתן בשמו בכל הנוגע לתנאים הרכושיים בהם התנה האח (בהתאם להוראות הנתבע וייעוצו) את הגט.

 ראה לעניין זה דברי הנתבע עצמו בתביעה שהגיש ביום 24/1/06 למינוי אפוטרופוס לאחיו החסוי, ולפיהם:

"מזה מספר שנים מנהל המבקש את ענייניו של החסוי בפועל. הוא אשר בפועל מטפל בענייניו בבית הדין הרבני ובבית המשפט לענייני משפחה, אך אינו מוכר רשמית כאפוטרופוס שלו... גם בעניין מכירת דירתו של החסוי, המבקש הוא אשר טיפל בה בפועל".

 כן ראה תצהיר עדות ראשית מיום 15/5/05 של הנתבע, שהוגש בתביעה כספית שהגיש אחיו כנגד התובעת (תמ"ש 22156/97) ובו הצהיר, כי:

"...מזה שנים שעזרתי לאחי בכל הקשור לסכסוך שבינו לבין אשתו...כולל הופעות בכל הערכאות המשפטיות, שבהם התנהלו ההליכים, בין בבית המשפט לענייני משפחה והן בבתי הדין הרבניים האזורי והגדול.

ייצוגי את אחי נבע בעיקר בגלל מצבו הבריאותי/הנפשי שגרם לו שלא יהיה מסוגל לדאוג לזכויותיו, בכל הקשור בסכסוך שיש לו עם אשתו".

 כן ראה מכתב רשמי של המרכז רפואי לבריאות הנפש "....." מיום 27/9/05, המופנה לבית הדין הרבני הגדול, ובו נאמר, כי: "... אחיו של הנ"ל ...(הנתבע) מציג עצמו כאפוטרופוס של ...(החסוי) לענייני גירושין".

 61. לא ניתן בידי לקבל טענת הנתבע ולפיה בית הדין וכל המעורבים בתיק זה הוטעו על ידי ב"כ התובעת (לאחר שהחליפה את ייצוגה), כי הוא שהסית את אחיו לסרבנות הגט. גם בית הדין הרבני, בפניו הופיע הנתבע (והיתה לו התרשמות ישירה ממנו במסגרת הליך הגירושין), וגם האפוטרופוס לדין שמונה לחסוי התרשם כזאת.

כפי שעולה מהודעת "עדכון ותגובה לבקשה למתן פסק דין" מחודש ינואר 2007, ובה הודיע האפוטרופוס לדין לבית הדין הרבני הגדול כי כל מאמציו להיפגש עם החסוי לשם קבלת עמדתו לטיוטת ההסכם המעודכנת אליה הגיעו, עלו בתוהו, ציין עו"ד קורינאלדי, כי:

"שוחחתי עם האח ...(הנתבע) מספר פעמים, הוא אף ביקר במשרדי ...והתרשמותי כי הוא הגורם לבעיה כמו גם לפתרונה. בפגישה זו הוא הציג דרישות נוספות וחדשות ולא הסתפק בהישגים שהושגו במהלך המו"מ. הבהרתי לו במספר הזדמנויות כי הוא עתיד להיות חשוף לתביעת נזיקין בגין התנהלותו ובשל העובדה כי הוא הגורם המעכב את פתרון הבעיה הקשה של סרבנות הגט, אולם תחושתי היא שהוא מנסה למקסם רווחים מעבר לכל בסיס סביר, תוך משיכת החבל על סף קריעתו.....להערכתי כל הסדר ללא מעורבות האח...(הנתבע) נידון לכישלון, שכן הוא המוציא והמביא והמושך בחוטים מזה מספר שנים. ספק רב אם החסוי ... בכלל מודע להליכים המתקיימים בתיקו. בשולי הדברים לשם שלמות הדברים אוסיף כי...(הנתבע) חזר והדגיש כי הוא עובד בביהמ"ש ב.... כ...., מתייעץ עם שופטים וכי הוא עומד על זכויותיו המשפטיות של אחיו". (הדגשות שלי-מ.ה.).

 בתגובתו לבית הדין הרבני הגדול מיום 4/6/07, בנוגע לבקשת הנתבע להחלפת אפוטרופוס לדין לחסוי, העיר עו"ד קורינאלדי, כי "...בני משפחתו של ...(החסוי), בפרט האח...(הנתבע), עושים מאמצים מוגברים להערכתי כדי לשים יד על כספים עתידיים אלה, אינם משתפים פעולה, ופועלים תוך מתן הנחיות, בניגוד מובהק לאינטרס של...(החסוי) .זאת ועוד, כמו כן האח...(הנתבע) סירב להפקיד בידי התחייבות משפטית לפיו כל תקבול שיקבל...(החסוי) יופקד בנאמנות ולא תחת ידו". (הדגשות שלי-מ.ה.)

 בהודעת עדכון של עו"ד קורינאלדי לבית הדין הרבני הגדול מחודש יוני 2007 (מצורפת כנספח ח' לסיכומי התובעת), נאמר על ידו, כי:

"...(החסוי) ציין בפני כי הוא בקשר רציף עם אחיו...(הנתבע) התרשמתי באופן אישי כי הגורם השולט מאחורי הקלעים הוא האח...(הנתבע) אשר נותן את ההוראות ל...(חסוי) מאחורי הקלעים, כמו גם את עצם ההנחיה לא לפגוש אותי, במספר הזדמנויות. עוד אוסיף כי האח...(הנתבע) אף איים עלי במספר הזדמנויות כי ינקוט נגדי צעדים משפטיים.....אני סבור כי האח...(הנתבע) הוא המפתח למתן הגט. הוא הפה שאסר והוא הפה שיתיר. אני סבור כי האח...(הנתבע) פועל בניגוד לאינטרס של החסוי וגורם לו נזק כלכלי של ממש, שכן מתן הגט הוא בבחינת אוצר שאין לו הופכין והניסיון לכאורה "לסחוט" כספים נוספים אין לו בסיס בתשתית העובדתית ודרישותיו של האח...(הנתבע) ונכנסו להסכם המתוקן......אני סבור כי מפגש ישיר של בית הדין עם ...(החסוי) (ללא נוכחות ופיקוח צמוד של...(הנתבע) יש בו להועיל לקדם הנושא...".

 בדיון בפני בית הדין הרבני הגדול מיום 1/1/08 העיד עו"ד קורינאלדי, כי :

"היה מו"מ ממושך והיו ויתורים משמעותיים. הייתי פעמיים ב.... ולא נתנו לי להיכנס לבית, כנראה בהשפעת אח הבעל,...(הנתבע) . אחר כך כשהבעל אושפז, הלכתי ושוחחתי איתו והוא מבין את המצב. הגעתי למסקנה שהאח...(הנתבע) הוא המושך בחוטים בתיק זה, והוא המפתח לכל התקדמות. אני מבקש לצאת מהעניין. אגב, לאחרונה קיבלתי מ...(הנתבע) איום שהוא עומד לתבוע ממני פיצויים מליון ₪ בטענה שכאילו אני הולך לטובת האישה. ....אני חושב שבמקרה הזה האח אינו פועל לטובת המשיב".

 גם בפני אישר עו"ד קורינאלדי את תחושותיו לפיהן הנתבע משפיע על החסוי, ובחקירתו הנגדית בתביעה שבפני, מיום 18/3/10, העיד:

"ש.ת. הוא (הנתבע) חשב ש- 242,000 ₪ נמוך, הוא לא נקב סכום, מבחינתו השמיים היו הגבול. ויש זמן גם במושגים אתיופים וגם במושגים ישראליים למשוך עוד כמה שנים.

ש.ת. זה נכון שהתבטאתי ואמרתי ...(הנתבע) משפיע על ...(החסוי) לא לתת גט. ....

ש.ת. הגדרתי את פעולתו של ...(הנתבע) במסמך שהגשתי לבית הדין כסחטנות כספים.

ש.ת. כתבתי גם לבית הדין שלהערכתי ...(הנתבע) ינסה לשים יד על כספים של ....(החסוי) זו היתה הערכתי לאור העובדה ש...(הנתבע) סירב לחתום על מסמך שבו כל כספי הפיצויים על פי ההסכם שיגיעו ל...(חסוי) יופקדו בנאמנות אצלי או אצל צד ג'. הוא סירב לחתום. למשל כשנסעתי לפגוש את ...(החסוי) לא נתנו לי להיכנס בלי אישור של ...(הנתבע)".

 לעניין זה אומר, כי התרשמותו של האפוטרופוס לדין מהחסוי כי הינו מבין מה שקורה ואף בקיא בפרטים הנוגעים לדירת הצדדים, אינה גורעת מהמסקנה כי היה מושפע על ידי אחיו ומוסת על ידו, כפי שניסה הנתבע לטעון, ואולי רק מחזקת מסקנה זו.

 62. עוד יש להפנות לפרוטוקול הדיון שנערך בתביעת הגירושין בפני בית הדין הרבני האזורי ביום 1/11/01 המוזכר לעיל ובו הנתבע שהתייצב לדיון זה (במקום אחיו) הצהיר לפרוטוקול, כי " הוא יתגרש בתנאים על הדירה", ולאחר דבריו אלה נרשם מפורשות לפרוטוקול, כי "ביה"ד מסביר לו מספר פעמים באריכות שענין הדירה עבר לערכאה אחרת ובביה"ד נשאר ענין הגירושין בלבד". (הדגשה שלי- מ.ה.).

 63. כן יש להפנות לפרוטוקול הדיון שהתקיים בפני בית הדין הרבני הגדול מיום 17/2/04 ובו הצהירה ב"כ התובעת, כי:

"מבחינת העילות הכל כתוב בכתב הערעור, חמש שנים היה מו"מ, הבעל דרש שיהיה דיון בביהמ"ש, לאחר חמש שנים, הבעל מבקש לדון בבית הדין, האשה מוכנה גט מיד ומה שביה"ד יפסוק לאחר הגט בענין הדירה הכל יהיה מקובל על הדירה".

 אולם הנתבע הצהיר מנגד, כי :

"להתגרש, זה לחרוץ את דינם. 4 שנים הם יחד, יש דברים חשובים לשני הצדדים, לאשה הדבר החשוב הוא גט. העו"ד לא יצג אותו בגלל חוסר מינוי. יש צורך בעו"ד לערעור". (הדגשות שלי-מ.ה.).

 64. הנתבע הפנה למסמך מיום 17/11/99, שנדמה כי זהו כתב הגנתו של אחיו לתביעת הגירושין, ובו נאמר על ידי אחיו כבר אז, כי:

"...בכל זאת, אשתי רוצה גט למרות התנגדותי, ובאם לוחצת על קבלת הגט עליה לוותר על התנאים הבאים:

א. עליה לוותר על זכויותיה בענין הדירה.

ב. לתמוך במשפחה ותשלם כל חודש מזונות.

ג. עליה לוותר על הילדים כי לפי התנהגותה אינה קשורה להם.

ד. הגירושין יתבצע בהסכמת שנינו."

 

הנתבע טען, כי כבר במסמך זה הביע אחיו עמדה חד משמעית והציב לתובעת תנאים בתמורה לגט, וברור כי עמדתו זו גובשה על דעת עצמו וללא כל סיוע או השפעה מצידו.

 

לאור שלל הראיות המצויות בתיק, אינני בטוח כלל ועיקר כי המסמך נערך על ידי האח על דעת עצמו וללא עזרתו של הנתבע; אולם, גם אם כתב הגנה זה אכן נעשה על דעת האח עצמו, וללא כל ייעוץ מהנתבע, אין בדברים אלה להוכיח כי האח היה בכל מקרה עומד בסירובו להעניק הגט ומתנה זאת בתנאים רכושיים , גם ללא כל השפעה מצד הנתבע, ועל כך ניתן ללמוד מקביעתו המפורשת של בית הדין הרבני הגדול, ולפיה "גם הבעל חפץ בגירושין, אלא שהוא מנוהל ע"י אחיו שמנהל אותו ביד רמה...".

וגם לאור הדברים האמורים בהודעת עדכון של עו"ד קורינאלדי לבית הדין הרבני מחודש יוני 2007, (מצורפת כנספח ח' לסיכומי התובעת), ובה כתב כי :"קיימתי שיחה של חצי שעה עם...(החסוי)...שאלתי אותו האם הוא מעונין לתת גט ל...אשתו ובתשובה הוא ענה לי כי הוא מוכן תמורת כסף והרבה, אחרי שייצא מבית החולים. התרשמתי כי האיש מגלה עירנות והבנה רבה למצבו הן הרפואי והן ביחס לזכויותיו הכלכליות והערכת חלקו ושוויה של דירת בני הזוג המשותפת...(החסוי) ציין בפני כי הוא בקשר רציף עם אחיו ...(הנתבע). התרשמתי באופן אישי כי הגורם השולט מאחורי הקלעים הוא האח... (הנתבע) אני סבור כי מפגש ישיר של בית הדין עם... (החסוי) (ללא נוכחות ופיקוח צמוד של האח...(הנתבע)) יש בו כדי להועיל לקדם הנושא...". (הדגשה במקור).

 זאת ועוד, התובעת העידה בחקירתה מיום 4/2/10 כי "...(הנתבע)...הציב תנאים ואמר לי, גט תמורת כל הדירה, ותעברי את גיל ה- 40 ולא תביאי ילדים". ובהמשך העידה "האינטרס של...(הנתבע) היה להרוס אותי, ולא לטובת אחיו".

 אף הנתבע עצמו העיד בחקירתו מיום 4/2/10 כי: "אמרתי בבית הדין שאי אפשר להתגרש לפני שמסיימים את העניין הרכושי" (עמ' 8 שורה 8 לפרוטוקול); הוא המשיך והעיד, כי :

"גלעד (האפוטרופוס לדין) לא הלך לטובת ...(החסוי) דייני בית הדין הגדול לא פעלו לטובתו, חד משמעית". הגם שבסיכומיו טען כי גם בית הדין הרבני "חש כי עליו להגן על זכויותיו הרכושיות של הבעל". (סעיף 160 לסיכומיו).

הנתבע גם העיד, כי "לא התערבתי בעניין הגט. התנאים שהציב היו שלו" ובהמשך העיד כי : "בבית הדין הרבני הגדול, לאחר שהם הסמיכו אותי לעזור לו כמגשר, מסרתי לכם את התנאים שהוא דורש, בגלל שבית הדין הרבני הגדול, ובהסכמת קורינאלדי וב"כ האישה, אני סיפרתי את התנאים של...(החסוי)" (עמ' 6 שורות 4 , 10-14 לפרוטוקול), הגם שבסיכומיו טען כי "אין חולק כי במרבית השנים מצבו הנפשי של הבעל התדרדר עד כדי חוסר יכולת לנהל מו"מ בנוגע לזכויותיו ובעיקר להבין את תוצאות המו"מ. בתחילה השתתף הבעל בהליך וטען את טענותיו, אולם בחלוף השנים איבד הבעל כל יכולת לנהל מו"מ, וברי כי במקרה זה אין זה מתפקידו של אחיו הנתבע לקבל החלטות בשמו ולכל הפחות לנסות לגשר ולהציע הכיצד לסיים את הסכסוך" (סעיף 155 לסיכומים); אולם, כפי שעולה מהראיות, בשלב בו לשיטת הנתבע עצמו, הבעל החסוי כבר לא יכול היה לנהל את המו"מ, הוא אשר נטל המושכות וניהל עבורו את המו"מ והציב תנאים ללא בסיס עובדתי, אשר אף לשיטתו שלו, החסוי לא יכול היה להבינם, ולכן לא ייתכנו כי נאמרו מפיו (של החסוי), כי אם מפיו של מי שניהלו ושלט בו- הוא הנתבע שבפני; תנאים אשר אף הביאו את עו"ד קורינאלדי להפנות תשומת לב הנתבע לכך שהוא עלול להיות חשוף לתביעת נזיקין עקב עמידתו העיקשת והלא מבוססת עליהם, אשר מעכבת את פתרון הבעיה בפניה עמדה התובעת- של סרבנות גט.

 65. עינינו הרואות, דבר השידול וההסתה של הנתבע את אחיו, עולים באופן ברור מהראיות שבתיק, השתלשלות העניינים, והתנהלות הנתבע לאורך כל השנים.

 קיומם של התנאים המצטברים לתחולתו של סעיף 12 לפקנ"ז במקרה דנן:

66. יחד עם זאת, ולשם הטלת אחריות על הנתבע כמשדל, עלי להמשיך ולבחון התנאים שנקבעו לכך בפסיקה.

 67. א. האם תרומתו או השתתפותו של הנתבע במקרה דנן הינה לביצוע מעשה של עוולה?

טענות הנתבע ולפיהן כל מעורבותו וסיועו לאחיו היו בשל מצבו הנפשי של זה ואי יכולתו לקבל החלטות ראויות בנוגע לרכושו, וכדי למנוע פגיעה בזכויות הכלכליות של האח במסגרת הליך הגירושין, אינן רלוונטיות כלל ועיקר, ואין בהן להוות שיקול לעניין אחריותו בתביעה דנן, שכן לחלוקת רכוש בין בני זוג אין ולא צריך להיות כל קשר לביצוע הגט, או למתן הסכמה להתגרש, ואין לעודד מדיניות שתכיר בכך שיש זיקה בין הדברים. חלוקת רכוש לחוד, ונושא הגירושין לחוד, ולא ניתן לעשות שימוש בכוח ההסכמה שניתן לבן הזוג להתגרש, על מנת להשיג חלוקה רכושית מסוימת, אשר נראית לאחד מבני הזוג ראויה וצודקת. על אחת כמה וכמה, כאשר התביעה הרכושית מתנהלת בפני ערכאה אחת ונושא הגירושין נידון בפני הערכאה האחרת.

בהקשר זה מן ראוי להפנות להלכה ולפיה: "חובתו... של בעל דין להפעיל את כוחותיו משפטיים-דיוניים "בדרך מקובלת ובתום לב", מטילה עליו את החובה לפעול, כפי שבעל דין הגון וסביר היה פועל במקומו". (בר"ע 305/80 שילה נ' רצקובסקי, פ"ד לה(3) 449 , 463-464 ).

 גם אם אני מבין לליבו של הנתבע, כי כל רצונו היה לסייע לאחיו-החסוי לקבל את החלק שמגיע לו על פי דין ברכוש המשותף שלו ושל התובעת, אני סבור, כי היה עליו לנתב רצון טוב זה, ולסייע בידי אחיו ולייעץ לו כפי שעשה, אך זאת במסגרת התביעה הרכושית אותה ניהל אחיו כנגד התובעת, ולא במסגרת הליך הגירושין, שלא אמור להיות קשור וכרוך בכך. ניצולו המפורש של הנתבע את ה"כוח" שהיה נתון בידי אחיו לסרב להעניק לידי התובעת את הגט, לצורך השגת יתרונות כלכליים, אינו סביר, ועולה כדי סחיטה כספית של התובעת, כשברור מהראיות כי הנתבע היה מודע לכך, ואף התכוון לכך. ברי כי בנסיבות אלה, היה על הנתבע לצפות את הנזקים שייגרמו לתובעת כתוצאה מעיגונה זה; ומעבר לכך, אני סבור כי בד בבד, דווקא עליו, היה לצפות את הנזקים שנגרמו לאחיו החסוי כתוצאה מטקטיקה זו, אשר הוא שידלו והסיתו לנקוט בה. החסוי, אשר היה נתון למרותו ולשליטתו של הנתבע כ"בובת מריונטה", יכול היה ליהנות מפירות חלקו בדירה כבר לפני שנים רבות, לו רק היה נוהג בתום לב ומנהל משא ומתן כנה וסביר עם התובעת, ללא קשר למתן הגט. גם עו"ד קורינאלדי העיד בפני כי ההצעה האחרונה אליה הגיעו בני הזוג בנוגע לדירה, היתה סבירה והוגנת, ואף היתה לטובת החסוי, ובכל זאת הנתבע שידל

 

את אחיו לסרב לה, כשאין באמתחתו הצעה אחרת סבירה ומתקבלת על הדעת, כשמבחינתו "השמיים הם הגבול".

 על אף שאני מקבל טענת הנתבע כי רצה לסייע לאחיו לקבל החלק המגיע לו ברכוש המשותף, כפי שככל הנראה התרשם גם עו"ד קורינאלדי (אשר קיבל טענת הנתבע כי יש לשלם לו עבור פועלו זה), ראוי להדגיש כי הדרך בה סייע הנתבע לאחיו להשיג את מטרותיו הלגיטימיות, היתה שגויה בעיני, שכן הוא גרם לאחיו להתנהג ברשלנות כלפי התובעת ולהיות חשוף לתביעת נזיקין בגין התנהגות רשלנית זו, כשהוא מודע לכך וכשהיה עליו לצפות את הנזקים שנגרמו לתובעת כתוצאה מתנהגות רשלנית זו.

 הנה כי כן, תרומתו, או השתתפותו של הנתבע היתה אפוא בביצוע מעשה של עוולה, ולא בביצוע בלתי נאות של מעשה מותר.

 68. ב. האם הוכח כי הנתבע היה מודע לכך שהוא משדל למעשה עוולה?

 אין לי ספק כי הנתבע היה מודע לכוחו של אחיו להתנות את מתן הגט על מנת להשיג הישגים כלכליים, ומעבר לכך, אני סבור כי זוהי היתה מטרתו המפורשת והברורה של האח בשידולו את אחיו והייעוץ שנתן לו- שעולה כדי הסתה- שלא ליתן הגט לידי התובעת.

 כך ניתן ללמוד מדברי הנתבע עצמו, בדיון שהתקיים בפני בית הדין הרבני הגדול ביום 17/2/04, אליו התייצב במקום אחיו, ולפיהם: "להתגרש, זה לחרוץ את דינם. 4 שנים הם יחד, יש דברים חשובים לשני הצדדים, לאשה הדבר החשוב הוא גט....", דברים אשר כאמור לעיל, הנתבע הצהירם לאחר שהוכתב לפרוטוקול, כי "האשה מוכנה גט מיד ומה שביה"ד יפסוק לאחר הגט בענין הדירה הכל יהיה מקובל על הדירה (צ"ל "האשה"-מ.ה.)".

 וזאת, לאחר שעוד בתחילתו של הליך הגירושין, מצא לנכון בית הדין האזורי להבהיר לנתבע באריכות, מספר פעמים, כי בפני בית הדין נותר להכריע אך ורק בנושא הגירושין, מאחר והתביעה הרכושית הוגשה על ידי אחיו לבית המשפט ותידון שם (ראה פרוטוקול הדיון מיום 1/11/01 לעיל).

 לאור הסברים ברורים אלה של בית הדין הרבני, בצירוף העובדה כי הנתבע היה מודע לסכסוך שבין התובעת ואחיו החסוי ולכך שחיו בנפרד עוד קודם להגשת תביעת הגירושין,

 אין ספק כי הנתבע היה מודע ואף התכוון לשדל את אחיו לסרב להעניק את הגט לידי התובעת, וזאת לשם השגת יתרונות כלכליים עבור האח.

 69. ג. האם הוכח קיומו של קשר סיבתי בין השידול של הנתבע את אחיו לעיגונה של התובעת על ידי האח?

 לולא שידולו והסתתו של הנתבע את אחיו החסוי לעגן את התובעת לצורך השגת יתרונות כלכליים, אני סמוך ובטוח כי החסוי היה מתרצה ונותן לתובעת את גטה שנים קודם, ולאחר מכן היה ממשיך ומתדיין עם התובעת בכל הנוגע לזכויותיו הכלכליות, ומשיגם בדרך המשפטית הראויה לכך, במסגרתה של התביעה הרכושית שהגיש כנגדה.

 כך עולה מפורשות מהראיות שבפני, וכך עולה מפסק דינו של בית הדין הרבני הגדול מיום 17/2/08, ולפיו: "גם הבעל חפץ בגירושין, אלא שהוא מנוהל ע"י אחיו שמנהל אותו ביד רמה...".

 לעניין זה אשוב ואדגיש, כי לא הוכח בפני כי החסוי הינו פסול דין ואינו כשיר לבצע פעולות משפטיות. בסופו של יום, הגט בין החסוי והתובעת סודר, ולו החסוי לא היה כשיר לבצע פעולות משפטיות, חזקה כי בית הדין לא היה מחייבו במתן הגט ומסדר את הגט ביניהם. החלטת בית הדין הרבני מיום 11/7/06 ולפיה "במצב הקיים יש קושי לאכוף על המשיב מתן גט, מאחר והוא מאושפז בבית החולים לחולי נפש", אינה מלמדת על אי כשירותו של החסוי ליתן הגט שהרי בהמשכה של אותה החלטה קבע בית הדין

הרבני מפורשות, כי "בהתאם להצעתנו, יחתמו הצדדים- המערערת והאפוטרופוס לדין- על טיוטת הסכם הגירושין...מיד לאחר מכן, יסודר הגט". (הדגשה שלי-מ.ה.).

 70. לסיום הדיון בתנאי סעיף 12 לפקודת הנזיקין, אצביע על מספר שיקולי מדיניות אשר יש בהם להצדיק הטלת אחריות ישירה מכוחו על הנתבע כמשדל לביצוע עוולת רשלנות בגין פגיעה ברגשות התובעת כתוצאה מסירוב בעלה לשעבר ליתן לה את גטה, ובמקרים מתאימים, יש בהם משום הצדקה להטיל על קרוב משפחה של בן הזוג "הסרבן" גם אחריות ישירה מכוחה של עוולת הרשלנות.

 לעניין זה יפים דבריו של ד"ר בני שמואלי בספרו המוזכר לעיל, המצוי בכתיבה בימים אלה, ולפיהם:

"...על החברה, דרך דיני הנזיקין, לעשות כל שביכולתה כדי לעקור משורש את תופעת הסרבנות, ולכן אין לפסול תביעה כזו נגד מי ששייכים למעגל שהוא חיצוני יותר לבני הזוג, אם יש לה בסיס בדיני הנזיקין ואם היא יכולה להביא לידי הטבת המצב ולמעשה לכדי הגדלת הרווחה המצרפית....

...על בית המשפט לבחון אם התביעה נגד קרובי הבעל אינה משמשת ככלי טקטי במאבק הכוחות בין הבעל לאישה בזמן פירוד, ואם אינה תביעת סרק קנטרנית ונקמנית שכל מטרתה ניסיון ללחץ נוסף ולסחיטה. אמנם אין בכך כדי לשלול מתן אפשרות עקרונית לתבוע מתוך הבנה שיכולה להתקיים יריבות משפטית בין משפחת הבעל וחבריו לבין אשתו, אך על התביעה להתקבל רק אם יש בה ממש והיא ממלאת את יסודות העוולה. אין בכך משום הרחבה מוגזמת של מעגל הנתבעים. כאמור, סעיף 1 לחוק בית המשפט לענייני משפחה מאפשר ממילא תביעה נגד קרובים, ואין סיבה עקרונית למנוע אותה דווקא במקרה כזה....

ייתכן שניתן למצוא חיזוק לאפשרות התביעה נגד מקורבי הסרבן וחבריו גם בדין העברי. בדין העברי קיים איסור כללי לסייע בדבר עבירה...

החשש של קרוב או חבר מתשלום פיצויים עקב עוולה שבשורשה קשורה לאדם אחר (הבעל) יכול בהחלט לתמרץ את הנתבעים הפוטנציאליים הללו לדבר על לב הבעל-הסרבן ולשכנע אותו לתת את הגט, מתוך הבנה שתביעה (קיימת או פוטנציאלית) מטרתה המעשית היא השגת הגט ולא פיצוי. כך ניתן לכוון התנהגות ולהרתיע דרך דיני הנזיקין".

 בהקשר זה מוצא אני לנכון להפנות גם לדבריה של ד"ר יפעת ביטון במאמרה "ההגנה על עקרון השוויון בדיני הנזיקין והאחריות ברשלנות במסגרת יחסי כוח", משפטים לח(1) תשס"ח, 145, בעמ' 172-173 , ולפיהם:

"ההנחה הנזיקית הקלאסית היא שהאחריות בין צדדים צריכה להיות לינארית ולא פריפריאלית....בית המשפט מתקשה, ככלל, בהטלת אחריות על מזיק פריפריאלי, והוא תמיד יעדיף להטיל את האחריות על מי שניתן לזהותו כגורם הישיר לנזק. במובן המושגי של אחריות ברשלנות, מזיק פריפריאלי ייחשב באופן טיפוסי כמי שהינו "רחוק" מהניזוק, באופן כזה שהוא אינו חב כלפיו חובת זהירות שלא להתרשל... בהקשר זה טענתי היא כי תיאוריית יחסי הכוח יכולה לשמש כלי מרכזי ל"קירוב" בין צדדים הנחשבים "רחוקים" מבחינה נזיקית. מרגע שהניזוק ממוקם בתוך יחסי כוח כלשהם, הרי הוא חשוף יותר לפגיעה בלתי הדדית מהאחר, וממילא יש חובה רחבה יותר – של מי שיכול לעשות כן - להגן עליו מפני אותה פגיעה....במסגרת יחסי הכוח בין כלל הצדדים לסכסוך הנזיקי, המזיק הפריפריאלי ממוצב במעמד של מציל פוטנציאלי, ולכן חובה עליו לנקוט פעולה ממשית להצלת הניזוק. יש הגורסים כי לצורך הטלת חובה זו די בכך שיש למציל יכולת לסייע לניזוק. עמדתי שלי היא שתיאוריית יחסי הכוח מאפשרת לכפות חובת הצלה כזו אף באימוץ הסטנדרטים הליברליים המוכרים לצורך חיוב הפרט בפעולה, שכן היא יוצרת מערך עובדתי מיוחד שבמסגרתו קמה חובתו של המזיק לפעול כלפי הניזוק".

 מועד החיוב והיקף הפיצוי:

 71. לאחר שקבעתי קיומה של אחריות נזיקית מצד הנתבע, אפנה לבחון כעת, מהו המועד אשר ממנו ואילך ניתן לקבוע את חבותו לפצות התובעת בגין מעשיו האמורים.

 72. התובעת טענה כי מועד החיוב צריך להיות שנה מיום הגשת הגירושין, שכן לשיטתה הנתבע ידע למן הגשת התביעה לגירושין על ידה, על רצונה הברור להתגרש מאחיו. ולחילופין, טענה היא כי לכל הפחות יש לחייבו בפיצוי החל מיום מתן פסק הדין בבית הדין הרבני האזורי ביום 16/3/03 בו קבע אחד הדיינים מפורשות כי על התובעת והחסוי להתגרש.

 73. הנתבע טען מצידו כי כל עוד בית הדין הרבני עצמו לא השתכנע כי יש לחייב החסוי במתן הגט, משמע, הוא לא השתכנע כי מדובר בסרבן גט, לא ניתן לדרוש פיצוי עבור התקופה שקדמה לכך.

 74. בבחינת מועד החיוב, עלינו לזכור כי מדובר בעוולה שביצע הנתבע בתור משדל, והשיקולים שנאמרו בפסיקה בכל הנוגע למועד החיוב של סרבן הגט, לא אמורים לחול באופן אוטומאטי גם לגבי המשדל לסרבנות גט, ויש טעם להבחין בין השניים. לדעתי, הדבר תלוי בנסיבות כל מקרה ומקרה, ויש לבחון השאלה ממתי ניתן לומר כי קרוב המשפחה של סרבן הגט יכול היה לצפות את הנזקים שייגרמו לבן הזוג המסורב, כתוצאה משידולו לסרבנות גט של בן משפחתו המתגרש. ייתכנו מצבים בהם קודם למתן החלטה על ידי בית הדין הרבני המחייבת את בן הזוג ליתן, או לקבל, את הגט, יהיה קשה יותר לבסס עוולה של קרובי המשפחה, שכן יהיה קשה לומר לפיהם, כי על קרוב המשפחה המשדל היה לצפות כי שידולו נועד לביצוע עוולה נזיקית על ידי בן המשפחה המתגרש, ולצפות הנזקים שייגרמו כתוצאה מכך; ומנגד ייתכנו מצבים, בהם גם טרם

החלטה מעין זו, ניתן יהיה לומר כי על קרוב המשפחה היה לצפות כי שידולו את בן הזוג עולה לכדי ביצוע עוולה של סרבנות גט, וכי כתוצאה משידולו האסור ייגרמו לבן הזוג המסורב נזקים (ראה בהקשר זה גם דבריו המלומדים של ד"ר בני שמואלי בספרו הנ"ל).

 75. במקרה דנן, לאור אופייה של התערבות הנתבע בהליך הגירושין של אחיו, שעולה כדי הסתה ושידול ברורים, ולאור עובדת היותו של אחיו חסוי- ולפיכך נתון להשפעה ולשליטה מצד הנתבע, אני סבור כי הנתבע יכול היה לצפות כי מדובר בסרבנות גט לשמה, עוד קודם לפסק הדין של בית הדין הרבני הגדול המחייב את אחיו להעניק לתובעת את גטה. השאלה היא רק מהו המועד בו היה עליו לצפות כאמור.

 76. בפסק הדין של בית הדין האזורי מיום 16/3/03, אמנם קבע אחד הדיינים כי "ברור לביה"ד שהצדדים צריכים להתגרש" (אם כי סייג דבריו אלה וקבע בשולי פסק דינו, כי "הפסק אינו יכול לשמש כעילה לתביעת נזיקין שלא בביה"ד"); אולם מנגד, נאמר מפורשות על ידי דיין אחר, כי "הבעל אינו סרבן גט" וכי "...אבן הנגף שהאשה דורשת זכות מגורים בדירה המשותפת...".

 כמו כן, בדיון בבית הדין הרבני הגדול מיום 25/1/05 נאמר על ידי בית הדין הרבני הגדול כי "הגענו למסקנה כי מבלי שיפתר נושא הדירה לא ניתן יהיה לסדר גט".

 לאור דברים אלה של בית הדין- אינני סבור כי ניתן לומר כי על הנתבע היה לצפות כי הוא תורם לביצועה של עוולה של סרבנות גט- ברי כי באותה עת הוא סבר, כי התנאים הרכושיים אותם התנה אחיו ועליהם עמד בשמו, הינם לגיטימיים ומצדיקים את סירובו להעניק הגט. (זאת להבדיל מעילת התביעה נגד האח עצמו, אשר כפי שסברתי לעיל, התגבשה כבר לאחר דברי בית הדין הרבני בדיון מיום 1/11/01).

 יחד עם זאת, בפסק הדין של בית הדין הרבני הגדול מיום 17/2/08 נאמר מפורשות, כי: "תיק זה התארך יותר מן המידה שכן התיק נפתח בשנת תשס"ג. בתאריך י"ב באדר ב' תשס"ג 16/3/03 נתן ביה"ד פסק דין ובו קבע שאין עילה למקח טעות ואף אין עילה לכפית הגט. ואף שברור לביה"ד שהצדדים צריכים להתגרש עכ"ז לא קבעו חיוב. ואף רמזו בשולי פסה"ד שניתן להבין שהגיעו למסקנה זו מחשש שפסק דין כזה ישמש אמתלה לתביעת נזיקין כנראה בערכאה אחרת...".

 לאור האמור ובשקלי את כלל הנסיבות והראיות שבפני, אני סבור כי במקרה דנן ניתן לראות במעורבותו של הנתבע כהתנהגות לא ראויה, שעולה כדי שידולו את אחיו לסרבנות גט, רק לאחר שבחר שלא להסכים לתנאי טיוטת ההסכם שנערכה על ידי האפוטרופוס לדין, אז גם העיד האפוטרופוס לדין כי דרישותיו של הנתבע לאחר גיבוש

טיוטת הסכם הגירושין לא היו מבוססות עוד, והיוו ניסיון לסחוט כספים נוספים ללא בסיס עובדתית, כ"שהשמיים היו הגבול". (ראה הודעת עדכון של עו"ד קורינאלדי מחודש יוני 2007, ועדותו בדיון שנערך בפני ביום 18/3/10, האמורים לעיל). בעדכון ותגובה שהגיש עו"ד קורינאלדי לבית הדין ביום 4/6/07 נאמר על ידו כי הוא הבהיר לנתבע "...במספר הזדמנויות כי הוא עתיד להיות חשוף לתביעת נזיקין בגין התנהלותו ובשל העובדה כי הוא הגורם המעכב את פתרון הבעיה הקשה של סרבנות הגט". (צורף כנספח ב'21 לסיכומי התובעת).

בדיון שהתקיים ביום 11/7/06, המליץ גם בית הדין הרבני הגדול לחתום על טיוטת ההסכם.

 לאור דברים מפורשים אלה שנאמרו על ידי עו"ד קורינאלדי ישירות לנתבע, ולאור העובדה כי בהסכם הטיוטה שגובש, התקבלו רוב טענות הנתבע בנוגע לשווי זכויותיו של

 אחיו בדירה, ובפי הנתבע לא היתה עוד אמתלה או סיבה לשידולו את האח לסרב לחתום על מסמך זה, דבר שאף נגד את האינטרסים של אחיו באותה עת, כאשר מנגד לא עמדה לרשותו כל הצעה סבירה והגיונית אחרת, לא ניתן עוד לומר כי הנתבע לא יכול היה לצפות כי הוא משדל את אחיו לביצוע עוולה של סרבנות גט, שידול אסור, שיגרום לתובעת לנזקים.

 77. לאור האמור, אני קובע כי מועד החיוב של הנתבע בפיצוי התובעת יחל ביום 1/6/07, ועד יום מתן הגט, 24/6/08.

 78. בתי המשפט לענייני משפחה הכירו בנזקיה הנפשיים של מסורבת הגט כנזקים בני פיצוי, הטבועים מעצם טיבם וטבעם במעשה סרבנות הגט. ראה לעניין זה, דברי כב' השופטת ארבל, בבג"ץ 2123/08 ג. א. נ' י. כ.-א. ואח', תק-על 2008(3) 145, לפיהם:

"תופעת סרבנות הגט היא קשה ומורכבת ולצערנו אינה חדשה לנו. היא כרוכה בפגיעה קשה וכואבת באישה הנותרת כבולה לנישואין שאין היא מעוניינת בהם עוד: חירותה נפגעת, כבודה ורגשותיה נפגעים וזכותה לחיי משפחה נפגעת גם היא - זכויות אלו הוכרו בשיטתנו כולן כזכויות הנהנות ממעמד חוקתי וראשון במעלה ... בתוך כך נפגעת גם זכותה של האישה לאוטונומיה, זכותה של האישה להגשים עצמה כאדם חופשי, זכותה לבחור את גורלה, לכתוב את סיפור חייה - להחליט, היא ורק היא, האם ומתי יבוא על סיומו קשר נישואין שאין היא רוצה בו עוד והאם ומתי תבחר לקשור עצמה בקשר כזה בשנית. ויפים בהקשר זה הדברים הבאים, הגם שנאמרו בהקשר שונה ואחר מזה שבענייננו:

"כל אשה, כל אדם, זכאים לכתוב את סיפור חייהם כרצונם ועל-פי בחירתם - כל עוד אין הם פולשים לתחומו של הזולת - והיא האוטונומיה של הרצון החופשי. כי ייכפה על אדם ללכת בדרך שלא איווה ללכת בה, תיפגע האוטונומיה של רצונו החופשי. אכן, זה גורלנו, גורל האדם, שעושים וחדלים אנו כל העת שלא-מרצון חופשי, ועל דרך זו נמצאת האוטונומיה של רצוננו חסרה. ואולם במקום שהפגיעה באוטונומיה של הרצון החופשי פגיעה עמוקה היא, או-אז יתערב המשפט ויאמר את דברו. ...

האוטונומיה של הרצון החופשי נגזרת מתוך כבוד האדם והיא בתשתית חשיבתנו המשפטית. כבוד האדם משמיע אדם חופשי - לא בכדי חָבְרוּ הכבוד והחירות וירדו אל חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו - והוא אדם שהמשפט מקנה לו זכות וחופש להתוות את מהלכיו בדרכו-שלו" (דברי השופט מ' חשין בע"פ 115/00 טייב נ' מדינת ישראל, פ"ד נד(3) 289, 329-330 (2000))".

 כן ראה דברי האמורים, בתמ"ש (י-ם) 19270/03 , לעניין זה:

"הנתבע גזר על האישה בדידות, העדר זוגיות אינטימיות וחיי אישות עם בן המין השני. התובע פגע קשות באוטונומיה של התובעת, בזכותה לממש את עצמה, ופגע בכבודה, בחירותה, תוך שגרם לה נזק נפשי גדול..." (סעיף 82 לפסק הדין).

ובהמשך: "הנתבע העמיד את התובעת במצב נפשי קשה של חוסר אונים, של תלות מוחלטת בו בכל האמור לסיום קשר הנישואין...אין ספק, כי בפועל התובעת כלואה ואסורה על-ידי התובע, ללא יכולת לפרוץ ולהיחלץ מקשר הנישואין שאינה חפצה בו עוד. לפנינו כליאה חברתית ונפשית מובהקת. " (סעיפים 84- 85 לפסק הדין).

 79. נזקים בלתי ממוניים אלה אינם טעונים כל הוכחה, וכאמור לעיל טבועים הם בעצם מעשה.

 80. התובעת גם טענה לנזק של היעדר יכולת ללדת ילדים, יכולת שעמדה לרשותה בשנת 1999, עת היתה כבת 32 שנים.

 81. לאור כל האמור אני מוצא לנכון לחייב הנתבע בסך של 3,000 ₪ עבור כל חודש בו שידל את הבעל לעגן את התובעת שלא כדין, החל מיום 1/6/07 ועד יום 24/6/08. לאור האמור, 3,000 X 12.8 חודשים= 38,400 ₪.

 82. אינני מוצא מקום לפסוק פיצויים מוגברים בעניינינו.

 83. אני דוחה מכל וכל טענת הנתבע בדבר אשמה התורם של התובעת לעיגונה. דרישתה של התובעת למתן ראשית הליך הגירושין שלא למכור הדירה היתה הגיונית בהחלט לאור הנסיבות, וכך קבע גם בית הדין הרבני האזורי בפסק דינו מיום 16/3/03: "בתיק שלפנינו ניסה ביה"ד עקב הבעיה של הדירה לפתור הבעיה במספר פתרונות "יצירתיים"....אולם הבעל דוחה כל פתרון והוא רוצה מכירה בעין של הדירה וחלוקה בעין והאשה מתנגדת לכך. ביה"ד ג"כ אינו רואה שהפתרון של מכירת הדירה עכשיו הנו הפתרון הראוי, כאמור, עקב ההפסד שיגרם לשניהם, ואף שהבעל הגיש תביעה לפירוק שותפות בביהמ"ש נראה לביה"ד שעקב "מגבלותיו" של הבעל בהבנת הדברים לא יהיה זה מן הדין ומן הצדק לעזור לבעל "המוגבל" לזרוק כספו ל"ים"...". (הדגשה שלי-מ.ה.).

 בנוסף, התובעת הביעה בכל עת רצונה בגירושין, ובדיון שהתקיים בפני בית הדין הרבני הגדול מיום 17/2/04 אף נכתב בפרוטוקול כי: " ...האשה מוכנה גט מיד ומה שביה"ד יפסוק לאחר הגט בענין הדירה הכל יהיה מקובל על הדירה".

 84. סוף דבר:

א. התביעה מתקבלת.

ב. הנתבע יפצה התובעת בסך של 38,400 ₪.

ג. כן יישא הנתבע בהוצאות משפט בסך של 5,000 ₪.

ג. הסכומים הנ"ל ישולמו לתובעת עד יום 1/10/11, ולאחר מכן יצורפו להם הפרשי הצמדה וריבית כדין.

 ניתן היום, ט"ז אב תשע"א, 16/08/2011, בהעדר הצדדים.

 

יצירת קשר

גיתית נחליאל עו"ד , טו"ר
רח' מסילת ישרים 13
ת"ד 2019, ירושלים 91020
טלפון: 02-6246058
פקס :02-6234385
דואר אלקטרוני